פתאום, שוב בוער החשק לכתוב. לכתוב כדי שמישהו יקרא.
"זמן מה יושב הוא ועיניו בוהות אל הנייר. עכשיו בוקעת מן הטלסקרין מנגינה צבאית מחרישה אזנים. מוזר הדבר, לא זו בלבד שחסר- אונים הוא לבטא את רגשותיו, אלא אפילו אינו זוכר מה הדבר שהיה עם לבו לומר. זה שבועות הוא מכין את עצמו לרגע זה, ולא עלה בדעתו כלל כי יזדקק למשהו פרט לאומץ- לב. עצם הכתיבה קלה היא. אין לו אלא להעביר לנייר את המונולוג הרוגש, הבלתי פוסק, השוטף בתוך ראשו שנים."
(מתוך 1984/ ג'ורג' ארוויל)
הגיהנום של ג'ורג' ארוויל הוא האופיום להמונים שלנו.
לפתן צימוקים 
להשאיר תגובה